סביר להניח שאם הייתן שואלות אותי בהריון אם אניק, הייתי עונה לכן שזוהי השאיפה שלי אבל אין לדעת מה יהיה. מה שבטוח זה שאזרום. בין אם אצליח ובין אם לא- הכל בסדר. מעולם לא ידעתי מה מרגישים ואיך מרגישים כשמניקים. דבר אחד שליווה אותי לאורך ההריון, הוא שכשראיתי נשים מניקות הערצתי אותן. התרגשתי. הבטתי בהן והתאהבתי. זה גרם לי לרצות להכיר מקרוב את התחושה, ולפחות להתנסות. הבטחתי לעצמי שאזרום, שברגע האמת- אנסה. אם יצליח- מדהים. ואם לא- אנסה שוב כל עוד הדרך היא נעימה לשתינו.

ואז זה קרה- ילדתי. ובשניה הראשונה, לאחר שהנחתי את אלי על בית החזה שלי, המיילדת המדהימה שלי חיברה את אלי לשד שלי. ואני הייתי בהלם. אלי התחברה לשד וינקה כאילו היא עשתה את זה מאז ומתמיד! היא ידעה בדיוק מה לעשות כדי לקבל את מה שהיא צריכה. התאהבתי בזה, התאהבתי בתחושה, בחום, בקרבה ובמגע. לא האמנתי שהדבר הזה יכול לגרום ללב שלי לרקוד ולבטן להתהפך מרוב התרגשות. לא הפסקתי לבכות מהתרגשות. יש משהו מדהים בהבנה הזו שאת- האמא, הלביאה! דואגת להזנה של הבייבי שלך. ההבנה הזו, ובעיקר התחושה היא פשוט מדהימה, מעצימה ומספקת. שלושת הימים הראשונים בהנקה לא היו פשוטים, ניסיתי לחבר את אלי לשד, וזה לא תמיד הצליח, כמויות החלב לא היו גדולות, מה שיצא זה בעיקר הקולסטרום.. אז ניסיתי, וניסיתי שוב. לפעמים צלח. לפעמים לא. ואז- כשזה הצליח זה היה הרגע הכי מרגש ומספק שאני זוכרת. ולא אשכח את הרגע הזה. ומשם- הכל היסטוריה. אלי ואני יצאנו לדרך. יד ביד. אחת בשביל השניה. היא בשבילי, ואני בשבילה. כל כולי בשבילה.

הנקה מלאה וכל היוצא בזה. כששאלו אותי ״ זה לא קשה? זה לא משעבד?״ תמיד עניתי: ״לעבוד זה קשה, לקום בבוקר זה קשה, לפרנס זה קשה, להחזיק בית זה קשה, ללמוד למבחן זה קשה״. יש משהו שכדי להשיג אותו צריך לעבוד בקלות? לא. אבל! נהנתי. נהנתי מכל רגע. וגם כשהיה קשה תמיד הדהדו לי הקולות בראש: ״אריאל, תנסי, אבל תזכרי שגם אם לא- זה הרבה יותר מבסדר״. והקשבתי לעצמי. ניסיתי וניסיתי שוב ולבסוף הצלחתי. הרגעים המאתגרים שהיו לי היו בהתחלה כשאלי לא הצליחה להתחבר. אבל אחר כך? מי זכר את זה בכלל? ובכל פעם שהנקתי אותה תהיתי לעצמי ״איזה כיף להוריד את החולצה, לחלוץ שד ולהניק ב-כ-ל  מ-ק-ו-ם ובכל רגע נתון! באוטו, ברחוב, באמצע הליכה, באמצע חנות, בפארק, בשדרה. בכל מקום שהוא. בהתחלה הייתי עטופה בטטרה ענקית ואט אט עם הזמן התחלפה לה הטטרה הענקית בטטרה קטנה (ולפעמים אני גם לא מכסה את עצמי ואלולו פשוט מסתתרת לה מתחת לחולצה)😅😂

הנקה זה תהליך, תהליך ששני הצדדים צריכים להירתם אליו. בראש ובראשונה אני מאמינה שכל אמא צריכה לעשות את ה-דבר שמסב לה אושר ונחת. אחרת זה לא שווה. וזה מה שזה עשה לי- ההנקה ריגשה אותי. התאהבתי בזה. נהייתי פריקית לחלב שלי וקנאית לו ושמרתי על כל טיפה וטיפה שלא תלך לאיבוד😅😂

אלי גדלה, התחלנו טעימות, בשילוב של הנקה כמובן.

ואז פתאום: ״חו״ל״ חו״ל על הפרק. ואני בתגובה: לכמה זמן? איך עושים את זה ומאיפה מתחילים?

בהתחלה? נלחצתי. תהיתי לעצמי איך אצליח לשאוב כמות כל כך גדולה? האם כמות החלב שלי תספיק? ומה יהיה בחו״ל עם השאיבות? מיד אחר כך ברגע אחד עניתי לעצמי לכל השאלות. אני טסה לחו״ל! איזה כיף לי. האם זה אפשרי? כןכןכןכןכן! לגמרי! אפשרי ואפילו מדהים. גם כשמניקים הנקה מלאה- זה א-פ-ש-ר-י. נרתמתי לטובת המשימה והצבתי לעצמי מטרה- שבועיים ויום לפני הנסיעה התחלתי לשאוב- בכל יום, פעמיים ביום. בזכות המשאבה האלוהית שיש לי אני מצליחה לשאוב ביעילות וזאת בזכות העוצמה שלה, הקלילות שבה ובעיקר- אפשרות העיסוי שיש בה שפעם אחר פעם גרמה לשדיים שלי לדמות את פעולת שחרור החלב שקורית בעת היניקה. כשהבייבי יונק, משד אחד, במקביל השד השני מתחיל לטפטף ולהוציא חלב. וזוהי בדיוק התחושה שאני מרגישה גם במהלך השאיבות לכן השאיבה איתה היא כל כך אפקטיבית! עברו להן שבועיים ויום. שאבתי ואחסנתי 30 שקיות חלב שהספיקו לאלי! פייר? התרגשתי? הרגשתי תחושת סיפוק אדירה. ואז, טסנו לחול. החופשה הייתה חלומית, נהנתי מכל רגע. ועל הדרך הכנסתי לעצמי בשגרה את השאיבות (באמצעות שעונים מעוררים) כדי להזכיר לגוף שהוא צריך להמשיך לייצר חלב לאלולו. וכך היה- במקביל לזמן האיכות שלי עם אמירי, לפאן, לאלכוהול, לכיף עם חברים- שאבתי. זה היה שווה את זה. שווה כל רגע!

למה אני מספרת לכן את זה? כדי שתדעו-

שהכל, כולל הכל אפשרי 🫶🏻✨🧸🍦🤱🏻